טעם עוגיות וריח של ורדים
בהמלצת הילדים שלי צפיתי בסדרה ״טהרן״, סדרה ישראלית המתארת את דרכי הפעולה של המוסד במדינה זרה. הסדרה מתארת כיצד אנשי המוסד נגררים אחרי פעולות האיראנים, בדגש על שרשרת הסתבכויות של הגיבורה הראשית ״תמר רביניאן״ בביצועה של השחקנית ניב סולטן. הסדרה, לצערי, לא משקפת נכונה את דרכי פעולתו של ארגון המוסד. פעילות מבצעית לא נעשית כדרך אגב, ללא תכנון מפורט ורציני, היא אינה חלק ממבצע של ילדים קונדסים בשכונה. בנוסף, בין אם מדובר במשטר הליברלי בזמנו של שאה, ואדרבא תחת השלטון הדיקטטורי האיסלאמי של חומייני ויורשיו, בחור ובחורה לא מתנשקים במקום ציבורי, בשום אופן. התנהגות כזו מיד תמשוך את תשומת הלב של הגורמים הלא נכונים. סמים, סיגריות ושתייה חריפה הם איסור מוחלט בשל השפעתם על שיקול הדעת וקבלת החלטות של אדם שנמצא בתפקיד מבצעי ומסווג כזה. כך שהמוסד, לדעתי, מצטייר כלא מקצועי בעליל. למעשה, לא ניתן לדעת על עליונות המוסד, על אופן החשיבה ודרכי הפעולה שלו.
השם ״טהרן״ בפתיח הסדרה העביר בי צמרמורת בכל הגוף, דפיקת לב מהירה והציף בי הרבה זכרונות ילדות, בדומה לרבים אחרים שעזבו את העיר. אני מגיע מתוך ליבה של טהרן, שם נולדתי, הרחתי את הריחות, התוודעתי למוסיקה, למדתי את מסורת הנימוסים וירשתי את דרך-הארץ שמלווה אותי מאז ועד היום. אני חושב שהדבר המשותף לנו, לאלה שעזבו, הוא שדפיקות הלב נובעות ומלוות באהבת המולדת. זה המקום בו אספנו את כל הזכרונות שיש לנו עכשיו. הרי חלק מהנשמה שלנו קבורה בסמטאות וברחובות העיר טהרן.
טהרן. עיר האורות. עיר ללא הפסקה. אני מספר לכם על עיר מלפני 50 שנה. בשעה 12 בלילה עוד הלכנו לקולנוע, איזור הבילוים היה פעיל ותוסס, החנויות היו פתוחות. יופי נשי אמיתי ברחובות. המוני אנשים. במרכז טהרן היה שוק, שגודלו פי 2 מתל אביב. יש שוק לכל דבר. שוק של זהב, שוק של בדים. שוק של שטיחים, שוק של צמחי מרפא ותבלינים, שוק של נחושת. בכל שוק מותרת הקמתה של חנות השייכת לשם השוק, לדוגמה, בשוק הזהב ניתן לפתוח רק חנות זהב. אני זוכר את השוק הזה טוב, התאורה גרמה לכל הרחוב להיות נוצץ וזוהר. בשוק הבדים שמעתי באוזניים שלי על עסקאות שנסגרו בלחיצת יד, תוך כדי עמידה בסך של 100 אלף דולר, 500 אלף דולר… מה שאצלנו היום בחברה המערבית בשביל לסגור עסקה של 20 אלף דולר צריך לקבוע פגישה מיוחדת עם 3 עורכי דין. אנשים מולטי מיליארדרים שלא ידעו לחתום את שמם, היו חותמים עם האצבע שלהם.
רחובות העיר היו מקושטים בטבע אמיתי אקולוגי וירוק. למשל, בית הספר התיכון שלנו, היה ממוקם ברחוב הכי יפה בעולם. הרחוב היה מלא עצי ליבנה משני צידיו, שיצרו צל לאורך הדרך והוסיפו יופי מיוחד, ללא השרת עלים ופסולת. מאחר והעיר טהרן שוכנת למרגלות הר גבוה, בחורף יש המון שלג ובאביב הוא מתחיל להינמס. השלג שהפך למים זרם ברחבי העיר דרך תעלות צרות או רחבות, בהתאם למיקום, על גבי חלוקי נחל. היינו הולכים ברחובות ושומעים את פכפוך המים והשילוב הזה של רקע העצים יצר סימפוניה של הטבע. לפעמים בגלל הפרשי הטמפרטורה עלו אדים מתוך הנחל ואז כבר הרגשתי שאני בתוך ציור, חי את הטבע בעיר הומה ושוקקת באנשים, פשוט יופי משגע. מתוך אותו רחוב של בית הספר הופיע שער ומאחריו שכונה מעולם אחר לחלוטין. וילות מפוארות ובתי יוקרה עם חומות עצומות ועלי ורדים בצבעים שונים ועזים לאורכן. ורדים צהובים, ורדים לבנים, ורדים אדומים שהשתלשלו מעבר לקירות הבתים בסמטאות הקטנות והפיצו ריח חזק שעדיין נותר באפי.
על מנת להגיע לבית הספר היינו צריכים להשתמש באוטובוס. כדי להגיע לתחנת האוטובוס היה צריך ללכת במשך 20 דקות אבל היה שווה ללכת את הדרך הזו כי התחנה הייתה ממוקמת ליד קונדיטוריה גדולה ויפה. עוד כ-100-200 מטר לפני שהיינו מגיעים לתחנת אוטובוס, הריח המשכר של העוגיות באוויר היה מכוון אותך וידעת שהגעת למקום הנכון גם אם העיניים היו סגורות. ריח של תבלינים מיוחדים – הל, קינמון, הריח מתפזר באוויר ואני נמשך אל חלונות הראווה. עוגות יום הולדת עגולות מעוטרות בקישוטים מרהיבים בעבודת יד עדינה, פנינים אכילים ויופי אינסופי. 200 סוגי עוגיות ומאפים, לחמים ומאפים מלוחים. אבל הטעם… הטעם המתוק של העוגיות לא נשכח וגורם לי לרעש באוזניים. עונג על חושי.
הקיץ בטהרן חם מאוד, לפעמים הטמפרטורה הייתה מגיעה ל-46 מעלות. ברחובות היו הרבה קיוסקים וחנויות של מיצים טבעיים וזה מה שהיינו שותים. לא היה מיצים מלאכותיים בחנויות. בחלק מחנויות האלה היו משרים פירות יבשים בתוך כוסות מים. בשיא החום, היינו מגיעים לחנות וקונים כוסות מים קרים בטעמים שונים – בטעם שזיפים, תאנים, צימוקים ומגוון רחב מאוד של פירות יבשים. טעים ובריא.
רעשי הסנדלריה בשכונה, קולות הרוכלים והזבנים ובכלל המולת השוק, חרוטים בזיכרוני. סיפורי אלף לילה ולילה הנשמעים תדיר בבתי הקפה, הריח הטעים של לחם המחמצת החם במאפיות, ועצם ההמתנה בתור במאפייה לקנות לחם היה שיא הכייף: אנשים ממתינים ושוכחים שהם בכלל בהמתנה, מדברים אחד עם השני, משתפים לרוב בסיפורים יפים. כשהייתה חתונה, כל אחד היה לוקח על עצמו חלק מההכנות ואלה שלא ידעו לתת יד בהכנות, נשלחו לקניית המצרכים. הייתה מעין אחוות אחים בין האנשים כתוצאה מהעבודה המשותפת. והעבודה… היתה מתבצעת מתוך שירה וריקודים בין הנשים העובדות. זוכר אני את האהבה בין הנשים, אותה האהבה המסמלת את העם האיראני בעיניי. אחוות האחים הזו לא הייתה קיימת רק במסיבות. כשהיתה בעייה מסויימת למישהו כל אנשי השכונה היו נרתמים לעזרה. השכן הקרוב היה מגיע עם סל מלא במצרכים בטענה שהיה מבצע וחבל היה לא לקנות את המצרכים. בעל המכולת, ליד הבית, היה אומר לי אמרה פרסית מוכרת: “אותה היד שמושיטה עזרה, תמיד תקבל עזרה בחזרה״. קארמה. הוא היה כל הזמן דואג לעזור לאנשים שאין להם מה לאכול ולא משנה אם הכיר אותם אישית או בכלל לא.
סבתא שלי היתה אומרת שהנתינה הזו היא המסורת של העם האיראני. זכור לי שהייתה לנו תקלה ברכב באמצע הלילה מחוץ לעיר, אבא שלי התקשר לחבר שלו (אז לא היו טלפונים ניידים), הוא היה בן אדם טוב ואהב בעיקר יין ומשחקי שש-בש. בעקבות השיחה יצא מהמיטה ועשה יותר משישים קילומטרים כדי להגיע אלינו ולחלץ אותנו. לפעמים הוא היה יושב ומספר לנו סיפורים מהחיים. יום אחד אשתו קיבלה התקפת לב אז רוב הזמן הם היו בין רופאים ובתי חולים. לצערי לא היו להם ילדים, אך למרות כל זאת, תמיד היה צוחק ושמח. ובכלל אני חושב לעצמי, איפה מכירים בן אדם שמוכן לצאת מהמיטה באמצע הלילה ולנסוע מרחק של יותר משישים קילומטרים על מנת לתקן רכב שתקוע ובלי לבקש שום דבר בתמורה. זוהי תכונה גנטית אשר נמצאת בדם של העם האירני.
בימים האחרונים אני חושב משום מה הרבה יותר על איראן. זוכר את כל המקומות היפים שביקרנו בהם. הרחובות, המעדניות, הסמטאות, השכונות היפות והציוריות, בית הספר, למרות שעשינו שמות למורים ולמנהלים והייתי מתבייש מהטלפונים שההורים שלי כל הזמן היו מקבלים. היערות שבצפון, שם בקושי ניתן היה להבחין בחתיכת אדמה שאינה ירוקה, להקות של פרפרים וציפורים.
המאכלים האהובים שאמא הייתה מכינה לי מביאים אותי לחלום בהקיץ. איך היינו רבים על תפוח האדמה בתחתית סיר האורז (TAADIG). החלומות מפליגים גם אל זמן הילדות ואני נזכר בחיות שגידלתי ובעיקר חושב על “JEYRAN”, כבשה קטנה מאוד שנדנדתי לאבא שלי לקנות עבורי כשהייתי בן שלוש. היא חיה איתנו במשך שנתיים. כבשת פלא שהיתה משחקת איתנו מחבואים וכדורגל, היה אסור לצאת מהבית בלעדיה אחרת היא היתה ממש בוכה… אפילו רעש הצרצרים בלילה היה יותר נחמד לאוזן. תמיד גדלתי עם חיות ולמדתי מהם דברים רבים. בתוך הבית היו לנו כבשים, תרנגולות, יונים, דגים, נחש. אבא בנה לי כלוב של שתי קומות ליונים, ראיתי איך הם מטילים את הביצים ואיך הגוזלים בוקעים ויוצאים החוצה לעולם. לפעמים אני חושב כמה חבל שהילדים שלי לא זכו בזה.
אני כותב את המילים והדמעות יורדות לי מהעיניים בלי שליטה. היה ולא יחזור.
עבורי, המולדת מסמלת את כל מה שאני זוכר. היא סוג של אהבה שנטועה חזק בתוך הלב. המולדת זו אני, את ואתה, נשים וגברים. היא החוט המקשר בין אותם האנשים הקשורים אליה. כתבתי כל זאת בל נשכח את המולדת שלנו. מעין תזכורת נוסטלגית, כי גם אני, כמו האחרים אוהב להיות מחובר למולדת שלי כנראה, ״כי האדם הוא עץ השדה״.
הרגשות והתחושות שלי כלפי המדינה הזו כילד, וכאדם בוגר בהסתכלות לאחור, אינן מקריות. איראן היא לא עוד מדינה, ולא עוד עם – יש כאן טעם, ריח ותרבות ייחודית, שמבין רק מי שנחשף אליהם לעומק. מדובר בתרבות עשירה, שמושתתת על סבלנות, עזרה הדדית, סולידריות חברתית ואמונה שמתחזקת לאורך הדורות. לא מדובר במילים יפות על הנייר – זו תרבות פשוטה ואצילית, שממנה ניתן ללמוד רבות על כוחו של עם, על חיבור בין אנשים ועל המשמעות האמיתית של שורשים. איראן היא כוח תרבותי שאיפשר למדינה לשרוד, לגדול ולהשפיע, גם מול סופות, כובשים והיסטוריה סוערת. בנו של הפסיכואנליטיקאי האיראני, האלא קויי, מסביר זאת היטב:
״כאשר אויבים ניצחו את הרומאים, עם השנים המהות שלהם השתנתה והם הפכו למה שאנו מכירים היום כאיטלקים. כאשר האסלאם השתלט על מצרים הגדולה – ארץ שהייתה סמל למדע, תרבות ופירמידות – הניצחון של הכובשים גרם לאובדן השפה, התרבות והדת הקדומה שלה, והיא נטמעה בעולם הערבי. כך קרה גם לבבל ולאשור, שהיו פעם מעצמות אדירות ולבסוף נעלמו ממפת העולם.
איראן, לעומת זאת, עברה תהפוכות וכיבושים רבים לאורך ההיסטוריה. לכאורה, גם היא הייתה אמורה להיעלם עם הזמן, או לכל היותר להפוך למדינה ערבית נוספת, בדומה לעיראק, מצרים או סוריה. אך איכשהו, כמו תקלה קטנה במטריקס של ההיסטוריה, הדבר לא קרה. איראן לא מתה.
זוהי מדינה שבמהלך הדורות החליפה לעיתים את לבושה החיצוני – אך הגוף והרוח שלה נותרו כשהיו. לאורך ההיסטוריה, ללא יתרון צבאי גדול, הצליחה התרבות האיראנית להדהים בכך שלא רק שרדה את כובשיה, אלא פעמים רבות אף בלעה אותם לתוכה.
אם נשאל היום היכן נמצאת איראן, רוב האנשים ידעו להצביע על מפה שצורתה מזכירה חתול. אך המפה הזו מסמלת רק גבולות פוליטיים שנקבעו בידי שליטים. כדי להבין באמת מהי איראן, צריך לשאול קודם מה מקור שמה. רבים מניחים שהשם מגיע מתקופתו של כורש הגדול, אך שורשיו קדומים אף יותר. מקור השם הוא במילה הפרסית העתיקה airya, שמשמעותה “אציל מלידה”, aria. אלא שהמושג הזה לא נגע רק לדם או למוצא. הוא ביטא אידיאל מוסרי ותרבותי. “ארי” מייצג אדם שעומד במילים שלו, אחד שמקיים את הבטחותיו וחי מתוך כבוד עצמי. כבר כאן אפשר להבין שאיראן מראשיתה לא הייתה רק ישות פוליטית, אלא מעין מועדון תרבותי.
המלכים הקדמונים באיראן האמינו שהמלך לא אמור למלוך בכוח הזרוע. המלוכה נתפסה כאור אלוהי המונח על כתפיו של המלך. מלכים אלה הבינו שבמדינה כמו איראן, שבנויה מעמים רבים ולשונות מגוונות, לא צריך חרב וכלי נשק כדי להתקיים, אלא דבק מיוחד שיכול לאחד את כולם יחד. זה היה העיקרון של ״הארי״. בגישה זו הם יצרו הוויה מיוחדת ששום רעידת אדמה לא יכולה להרוס. הוויה שהייתה יותר חזקה מהמציאות. ההוויה הזאת הייתה כל כך חזקה ומדויקת, כך שנשארה בשלמות, אפילו שהמלכים האלה בעצמם נעלמו מעל המפה.
ב׳מועדון התרבותי׳ הזה לא היה חשוב מאיזה גזע אתה מגיע. החשוב היה לכבד את עקרונות בסיסיים שמביאים לידי כבוד הדדי, אחדות ושלום בין יושבי הארץ.
היתרון הגדול של שיטה זו היה בכך שזהות העם לא הייתה תלויה במלך, אלא בתרבות. ולכן, גם כאשר שליטים באו והלכו, הרוח עצמה נשארה. במשך אלפי שנים ניסו כובשים שונים לשנות את אופייה של הארץ הזאת לפי תפיסותיהם – אך התרבות האיראנית המשיכה לחיות.
לכן איראן איננה רק נקודה על מפה גיאוגרפית, ואינה רק מדינה התחומה בגבולות ובגדרות תיל. איראן היא זיכרון משותף.
זהו זיכרון של אותו אור, הדדיות ושמחה. איראן, מסמלת את אותו רעד קטן שמורגש בלב כאשר קוראים עליה אפילו שורה אחת – גם אם נמצאים אלפי קילומטרים ממנה.
אולי זו הסיבה שהארץ הזו עמידה כל כך בפני לחצים ומשברים. כי איראן איננה רק מקום פיזי – היא מצב נפשי.
אי אפשר להרוג זיכרון בחרב.
אי אפשר למחוק תרבות עמוקה בכלי נשק.
זהו עם שלמד לחיות בתוך סערות וסופות במשך אלפי שנים. עם שלמד שלא תמיד צריך להכות שורשים באדמה – אלא לשמור אותם בלב. וכל עוד הלב הזה פועם, וכל עוד השפה הזו ממשיכה להישמע, ההיסטוריה העתיקה ממשיכה לחיות.
במובן הזה, איראן היא התגלמותו של עוף החול – תרבות שקמה שוב ושוב מתוך האפר.״1
מתוך התרבות הזאת גדל ילד שלימים הפך להיות מלך וכל העולם הכיר אותו ככורש הגדול.
ההחלטה הסופית והמופלאה של כורש לא רק שינה את הגורל של העם היהודי, אלא שבכך הוא הציג שיטה אחרת של ניהול שלטון בעולם הקדום. כתוצאה מהחלטה זו הוא בנה ממלכה אשר הייתה מבוססת על כבוד הדדי ונאמנות, ולא על פחד ודיכוי. אולי עולה לראש של הקורא שזהו סתם סיפור דתי, והאם בכלל היה מלך כזה בעולם החשוך דאז.
המניפסט החשוב של כורש אשר נכתב על גליל שעשוי מחרס אחרי כיבוש של בבל, נמצא על ידי ארכיאולוג והיסטוריון אנגלי בשנת 1879 אשר עבד בבבל (עיראק של היום) באתר ארכאולוגי מתחת להריסות. המניפסט שבשנת 1971 האו״ם סיגל את הדוקטרינה שבו ותלה אותו על קיר מרכזי של אולם הוועידות. במניפסט הזה כורש שם דגש על עמה עקרונות עיקריות:
- לגיטימיות פוליטית ודתית – הוא מתח ביקורת חזקה על השליט דאז של בבל על כך שזלזל באלוהים ולכן פנה אליו והודיע לו שעצם הגעתו לבבל הוא רצון הבורא אשר כיוון אותו לכבוש את בבל ולשחרר את העבדים (הכוונה שלו כאן הייתה בעיקר אל היהודים). כלומר בנקודה הזאת הציג את השליחות שלו כאלוהי.
- תיאור הכיבוש על בסיס של שלום – הוא מתאר שהצבא שלו נכנס לבבל בלי שום מלחמות והצבא הצליח להשכין שלום ושלווה במדינה. תהליך הפוך היחס למלכים אחרים כשכבשו מדינות ועמים אחרים.
- ההכרזה על מדיניות מהפכנית – בנקודה הזאת הוא שם דגש על כך אשר כל אחד יכול ורשאי ללכת לפי הדת והמנהגים אליהם הוא שייך.
- החזרת עמים גולים – בנקודה הזאת כורש הצהיר שדאג לשלוח את כל הגולים (בעיקר היהודים) לבתים שלהם.
- חופש ושגשוג- בנקודה הזאת הוא מברך את עצמו ומבקש מהעם הבללי שיברכו אותו בדרך שלו, ומבטיח להם שהוריד במאה אחוז את עול העבדות מהעם שבבבל.
המניפסט הזה מוכיח שזה לא מניפסט פוליטי ולכן הביא לידי שחרור העם היהודי , אלא זוהי גישה כללית ואנושית עבור כל העמים אשר נמצאים במקומות אחרים. כלומר מהפכה במובן השלטוני.
עד לפני כורש, המלוכה התבססה על ידי שלטון על סגנון של עם אחד ,דת אחת ושפה אחת. בעוד שאצל כורש היה שונה לגמרי. הוא הבין שמתן של כבוד למהות והוויה של כל עם גורם לנאמנות ויציבות לשלטון. בעקבות זאת, היום החברות המתקדמות שדוגלות בזכויות האדם מתבססות על העקרונות האלה של כורש אשר קבע אותם כבר לפני 2500 שנה. כורש, כבר אז הבין שהשלטון צריך להיות על לבבות של אחד בתוך העם ולא על הארצות. המסמך הזה הוא בעצם תעודת לידה בדרגה עליונה של המחשבה האיראנית ומורשת לכלל האנושות.תעודה זאת מראה שאנושיות, כבוד וחופש הם ערכים נצחיים שאינם מוגבלים לזמן או מקום.
לכל אורך התאריך אנו רואים שמות של הרבה מלכים שהלכו לעומת שבאו. שמות אשר ספוגים בדם, אש ופחד. ממלכות שקמו בכלל על עצמות רבות של אנשים ועם היעלמותם לא נשאר שום דבר חוץ מהרס וזיכרונות מרים. אבל בתוך ההמולה הזאת של הצעקות והחרבות, שם צץ מעומק ליבה של איראן, עלה איש מיוחד , לא מתוך פחד אלא עם כבוד עצמי אשר שמן נחקק בהיסטוריה. שם אשר אין מקום לשרשראות, אלא סמל של חופש- והוא שנקרא הכורש הגדול. הוא הראה לעולם שהכוח האמיתי נמצא בשבירת החרבות ולא השחזתן. הוא הוכיח שממלכה אחת יכולה להיות על מרחבים המשתרעים על פני כל היבשות, אבל יסודותיה אינם על האדמה, אלא על לבבות של העם שלה. בזמן שכוח הלשון והזרוע שולט, הוא הוכיח שאפשר גם לדבר בשפה אנושית. לכן המניפסט שלו לא היה רק מסר פוליטי, אלא הצהרה ברורה נגד הרשע, פחד, גזענות ובכלל כל מה ששם אזיקים ושרשראות על רוחו של האדם.
באותו יום שכורש נתן ליהודים ועמים אחרים את האפשרות להיות חופשיים ולחזור הביתה , בכך לא רק שהוא שבר את חומות בית הסוהר בשם בבל, אלא שהוא הרס חומות הרבה יותר גבוהות ואלה היו חומות של שנאה ועליונות אתנית.
הסיפור של כורש זה לא סיפור של ניצחון של צבא אחד, אלא זה סיפור ניצחון של הד מחשבתי שקול ועמוק. המחשבה הזאת טוענת שאפשר להיות שונה, ובכל זאת אפשר לחיות יחד מתוך שלום; אפשר להיות כובש, אבל להיות גם אדיב; אפשר להיות האדם החזק ביותר בעולם, אבל לדעת להרכין ראש בפני אמונות של כל עם קטן כמה שלא יהיה.
היום אחרי 2500 שנה, בעוד שהעולם מתמודד מול מלחמות על בסיס של הבדלי דת או הבדלים אחרים, עדיין הקול של כורש מהדהד חזק מתוך בטן של ההיסטוריה. הוא לא רק נחשב עבור האיראנים כמקור לגאווה נצחית, ותעודת מהות לאומית, אלא הוא נחשב ירושה כלל עולמית הוא לימד את האנושות כי הדרך של הגדולה עוברת במסלול של צדק ואבירות. כורש הוא לא רק סתם איש, אלא אומדן. אומדן למדידת אנושיות בתוך עמדת הכוח. ועד מתי שהמליה חופש שגורה על הלשונות , גם השם של כורש הגדול בתור השליח הראשון והגדול ביותר, ייזכר שמו לנצח. זהו מלך שהתחבר ללבבות של האנשים וזהו הסוד הנצחיות שלו.
בתקווה ליום בו הד של המחשבות שלו יסירו את האבק של מלחמות ודעות קדומות שהצטבר על הפנים של העולם וכל בן אנוש, לא משנה איפה הוא נמצא, יוכל לטעום את הטעם המתוק של חירות, שלום וכבוד.2
שמו של כורש מופיע במספר מקורות יהודיים מרכזיים. בעיקר בהקשר של הצהרת כורש, השיבה מבבל ובניין בית המקדש השני. המקורות הבולטים יותר הם: ספר עזרא, פרקים א,ג,ד,ה,ו. ספר דברי הימים ב׳, פרק ל״ו, פסוקים כ״ב, כ״ג. וספר ישעיהו פרק מ״ד, פסוק כ״ח, ופרק מ:״ה, פסוק א, שם הוא מכונה משיחו של ה׳.
נ.ב על פוליטיקה – נקודה קטנה
למען הסר ספק, עבור מי שאינו בקי במורכבויות של איראן, חשוב להבין: האנשים ששולטים במדינה בעשורים האחרונים אינם פרסים אמיתיים. הם אינם שייכים למורשת ׳הארי׳ שתיארנו או לעם הפרסי כלל וכלל. מדובר במעמד כובש, שמטרתו הראשונית היא לרכוש שליטה במשאבי המדינה – לא לשרת את העם או להנהיג אותו מתוך חיבור למסורת או לצורכי הציבור. תחת שליטתם, הדת, שאמורה להיות עניין אישי ופרטי, הוכפפה לכפייה כללית וחברתית על ציבור שלם. מדובר בשלטון פוליטי מרושע שמשתמש בכלי מעוות לצורך כפייה ושליטה עולמית.
